העדה- תובנה על סוטרה 1.3
“לאורה של מודעות לא רצונית , לא –נעה, נייחת ולפיכך ספונטנית וללא אפשרות בחירה, האינטליגנציה הבלתי מפולגת על השינויים הנראים והחולפים בה או על תנועת המחשבה המתחוללת בתוכה, אינה מתבלבלת בהם או מצטמצמת לאף אחד מהם. אז (כאשר היוגה מתרחשת כך) הרואה (או האינטליגנציה ההומוגנית) אשר נתפס מתוך בורות כחווה הנפרד של תחושות ורגשות, וכמבצע הנפרד של פעולות, איננו מתפצל לזה או לאחר מן המצבים או מן השינויים המאפיינים של ההכרה, וקיים על ידי עצמו וכעצמו”. (עמ’ 29 ב”סוטרות היוגה של פטנג׳לי”, סוואמי ונקטסאננדה, הוצאת מודן )
העדה
כעת, עכשיו, ברגע הזה, העדה עדה לשפע בלתי נדלה.
יש ים.
שמים מכוסים בעננים.
גלים, מתנפצים על סלעים.
קצף לבן ורחש גלים.
אבנים וצדפות בצורות ובצבעים.
העדה מבחינה ארבע אהבות יושבות לידה. לא אחת, לא שתים. ארבע!
העדה מרגישה את גופה של דמותה, עובר מישיבה לעמידה, מתחיל להלך אל תוך הים. פסיעה חרישית, הליכה שקטה.
העדה חשה את תחושת החול, אבנים קטנות וגדולות, סלעים ומגע עם מים קרירים.
ציפור מסתכלת לכיוונה. העדה מתבוננת בעיני הציפור חזרה. ההשתקפות נדמית כמראה. מי כעת הציפור ומי העדה?
לפתע, עצם חד כתער, ננעץ בכף רגלה של דמותה.
הגוף מתיישב מעצמו, לבדוק מה אירע.
העדה מבחינה – נקודה אדומה הולכת וגדלה.
עוד מבחינה העדה, בשלל מחשבותיה, של דמותה.
מחשבות אשר מתנגדות למציאות ומתלוננות בפניה על פציעה.
העדה אינה מזדהה. היא נותרת שקופה.
אהבת המציאות היא כל תכליתה.
העדה נטולת סיפור, שוכנת מעל הטוב והרע מעל העונג והכאב, מעל הזמן והמרחב, העבר והעתיד. העדה קיימת רק בהווה הנצחי. יודעת היטב, הכל מדויק ומתוזמן, התנסות טהורה, חלק מהאחד, השלם – מתוכנית הבריאה.
החתך שכעת נפער ברגלה של דמותה, כמו הציפור, כמו הגלים, כמו הקצף על הסלעים, כמו השמים המכוסים בעננים, כמו האהבות שעל החוף יושבות, חלק מאותה התנסות טהורה וקסומה.
העדה אינה לכודה במחשבה ועל כן, נותרת תמיד כעדה. מביטה, חווה, מתנסה. העדה היא מודעות ערה, אהבה ללא תנאי לכל אשר בפניה נגלה. היא התגשמות השלמות, השתקפות המציאות, ההווה הנצחי, החוכמה השלמה.
העדה הינה תודעת על, יציבה ונוכחת. עבורה אין זמן או שמא, כל רגע בתוך עצמו קיים. הזמן חולף דרכה. האינסוף כל רגע ורגע בפניה נגלה.
אין מספיק מילים ולא קיים מספיק זמן, בכדי לתאר את השפע שבמציאות קיים. כעת, עכשיו, ברגע הזה, שכבר חלף…
כתבה: רויטל ברילנשטיין