בלוג ארגון מורי היוגה

לילה. רחובותיה החרבים של בית-חאנון זוהרים לאור ירח, בעוד תנשמת חוצה את קו האופק ודואה אל עבר שמי הלילה זרועי הכוכבים. כלב תועה נובח ממרחק, סודק את הדממה השוררת בכול. כך זה בכל לילה מחדש, בעודי מתעורר משנתי למלא את חובתי כשומר במוצב המאולתר שלנו בלב הרצועה. טוב, זה לא בדיוק מוצב, יותר בית נטוש המשמש מעין בסיס עבורנו בשהייה הממושכת בעזה. מוצב או לא מוצב – שומר בוודאי צריך להיות. אני מתבונן מבעד לחלון על הבתים המופצצים שסביב, בנשק וגוף דרוכים ומוכנים לכל הפתעה שיכולה להגיע. זו הייתה יכולה להיות הזדמנות נהדרת לתרגל קצת מדיטציה, אלמלא הסכנה הייתה ממשית כל כך, קרובה כל כך. ולמרות שהגוף דרוך, התודעה כדרכה שטה לה בתוך ים של מחשבות ושאלות…

למה אנחנו נלחמים?

מדוע כל ההרס הזה שמסביב?

מתי נלמד, אנחנו בני האדם, למצא את הדרכים לחיות בחיבור זה עם זה, ביוגה זה עם זה?

ומתוך כל השאלות הקשות עולה מתוכי בקשה. בקשה לתפילה. תפילה אמיתית מעומק הלב, לשלום אמיתי מעומק הלב. מחפש את המילים הנכונות להתפלל בעברית, אך הן אינן עולות לתודעתי. וכבר למדתי, שכשאני מבקש מתודעתי דבר המסרב לעלות – סימן שלא דייקתי דיי הצורך בבקשתי. לפתע הן עולות, המילים הנכונות, ואני מתמלא פליאה… הן אינן בעברית ואינן בערבית, הן בהודית עתיקה. “אום נמו נראיאניה”.

חיוך עולה על שפתיי, ואיתו ההבנה שעל שלום מהסוג שאליו אנחנו כמהים, אפשר להתפלל רק בסנסקריט…

“אום נמו נראיאניה, אום נמו נראיניה…” אני חוזר שוב ושוב במחשבותיי על המנטרה, שהיא כול כולה שיר בקשה לשלום עולמי.

השאלה השורשית והעמוקה ביותר בקיומו של אדם, אותה היוגה מכוונת אותנו לשאול היא – “מי אני?”. צרוף המילים הללו והמחקר הפנימי שחבוי בתוכן מלווה אותי עוד מהיותי נער, ומאז שגויסתי ב-7.10 הוא פוגש אותי ביתר שאת, בעוצמה שכמוה טרם חוויתי.

מי אני?

האם אני מורה ומתרגל יוגה, שכל חיי הם עשייה יום יומית להרבות בחיבור, באהבה, בשלום ובאור? חיים שכל מטרתם היא להרבות חיים בלב הסובבים אותי?

או שמא אני לוחם, חייל נחוש ומיומן המוכן לכל תרחיש? גם לתרחיש שבו חובתי כחייל תהיה חלילה להרוג או לפגוע, ובכך לעבור על היאם הראשון והבסיסי ביותר בחייו של יוגי – אי פגיעה (אהימסה)?

מי אני??

מעין תשובה לשאלה הזו העניק לי היקום ממש לאחרונה, באחת התגובות לפוסט שכתבתי על החוויה של ללמד יוגה בעזה. “יו-גם”, כתבה לי הקוראת. “ככה צריך לקרא ליוגה. יוגה שהיא גם, וגם”.

ובעצם, כך מלמד אותנו גם ארגו’נה בבהגווד-גיטה. יוגי אמיתי מתרגל יו-גם, כי הוא גם וגם. הוא חיבור בין קרעים, הוא איזון בין קטבים. הוא גם לוחם וגם יוגי, גם רך כקנה וגם קשה כארז. נאמר במדרש שאחד מכינוייו של דוד המלך, ממנו שאבתי השראה כלוחם, היה “עדינו העצני”, מפני שכשהיה לומד תורה היה משתמש בעדינותו, ובשעה שהיה יוצא למלחמה היה משתמש בתכונת קשיותו של העץ.

אותה רוח של “יו-גם” שמנשבת בקרבי בתקופה הזו, היא זאת שנתנה לי את הכוחות להמשיך וללמד יוגה בתוך עזה כשהייתי מגויס, והיא זאת שעכשיו בהיותי משוחרר נותנת בי כוחות לפתוח את הסטודיו שלי מחדש. ואני מתפלל, בכל שפה העולה על דעתי, שאותה רוח תחל לפעם בלבו של כל יצור חי, עד שתתגשמנה הנבואה של ישעיהו הנביא: “וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ… כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”.