רשמים ממסע יאטרה-גנגה - המשימה שקבלנו בהימאליה
מאת: קרן רובין
יום השנה לטבח, זה הזמן לצאת להימלאיה?
כשנרשמתי למסע “יאטרה גנגה” עם נגה ברקאי מורתי מזה כ-15 שנה, ידעתי שתאריך היציאה נקבע ל-8/10, אבל לא העלתי בדעתי שתחלוף שנה שלמה מהמתקפה האכזרית ההיא וכולנו עוד נהיה עמוק בתוך הפצע המדמם.
והנה מועד הנסיעה התקרב ואיתו התלבטות גדולה – זה הזמן לצאת להפוגה של שבועיים מהחיים כאן? זה הזמן להשאיר מאחור ילדים רצים לממ”ד בכל מני שעות ביום ובלילה? כשהמלחמה מתרחבת ומבזקי “הותר לפרסום” מטלטלים מדי יום, זה הזמן לדאוג לדברים כמו האם הטיסה תמריא והמזוודה תגיע? והאם בכלל נוכל לחזור? זה הזמן להתנתק מכאן? זמן ראוי למראות אחרים? לריחות וטעמים חדשים? זה הזמן ליוגה?
ובכל זאת יצאנו לדרך, שהתארכה כצפוי בתקופה שכזאת. לא פשוט לצאת מכאן – בכל המובנים – אבל אפשרי ואפילו חשוב. למה חשוב? על כך במאמר הקצר הזה.
מאטה ג'י - מופת של חיים בשירות עם כלבים ופרות
המסע הוגדר בתור “עלייה לרגל” (יאטרה) מרישיקש ועד גנגוטרי לגדות ה’גנגה’ הקדושה – הנהר(ה) שהיא אלה. הובטח לנו שילוב של תרגולי יוגה והליכות בטבע המרהיב של ההימלאיה באזור מקורות הגנגה בהדרכתן של נגה ברקאי ורוני ג’ורופי המופלאות. נשמע טוב! וכך באמת היה. אבל זה לא המקום לספר לכם כמה הודו משוגעת, יפה ומסעירת חושים וכמה מרחיב לב לתרגל יוגה דווקא שם.
חשוב לי לשתף את המסרים העמוקים, שקיבלנו שם משלוש מורות חכמות, נדיבות ושובות לב שפגשנו. הראשונה המכונה מאטה ג’י, היא יוגית חייכנית, בהירת עיניים, שחיה עם עדר של פרות ו-17 כלבים על צלע הר ליד אחד מיובלי הגנגה קרוב לרישיקש. מאטה ג’י חיה חיים שקטים כביכול של שירות, שכוללים תחזוקת המקדש הסמוך (שהוא בעצם עץ ענק) לאלה קאלי, טיפול בחיות ומדי פעם תמיכה באנשים, שמגיעים אליה לייעוץ או מנוחה מעומס החיים. זאת הסדהנה שלה.
מאטה ג’י ישבה איתנו, הקשיבה בשקט וענתה על שאלות. האיכות האימהית שבה רוטטת דרך כל תא בגוף שלה ושלנו ועוטפת את הכלבים, את הפרות שהסתובבו בינינו וגם את הקוף שקפץ לבקר מדי פעם, מחפש בננה לחטוף ולאכול. המסר העיקרי שלה היה – הגעתם עד לכאן, מסע של אלפי קילומטרים מהבית בתקופה שממש לא מובן מאליו לנסוע בה, כי יש לכם משימה. במילותיה שלה: “NO PICNIC”, לא באנו לפיקניק! המשימה שלנו היא לקחת את השפע שההימלאיה מציעה, להתמלא ממנו ולהחזיר כמה שיותר ממנו הביתה – אל המשפחות, החברים, התלמידים והסביבה שלנו, שכל כך זקוקה להכוונה וריפוי בימים האלה.
מא גיאן סובירה - קצת למשוך וקצת לשחרר
המורה השנייה שפגשנו במסע הייתה מא גיאן סובירה (Maa Gyaan Suveera), שחיה אף היא לחוף הגנגה ליד רישיקש, סמוך למערת ושישטה. מא גיאן סובירה היא מורה בחסד. פתוחה, ישירה, ברורה ומנוסה. יש לה יכולת נדירה להנגיש במילים פשוטות רעיונות מורכבים וגם הרבה חמלה כלפי חולשות וקשיים, שנתקלת בהן כל מי שיצאה אי פעם לדרך רוחנית. גם היא הקשיבה ברצינות לשאלות שלנו וציידה אותנו במסרים, שאת חלקם אביא כאן.
המסר הראשון שלה קשור לתפקיד ולאחריות שלנו בעת הזאת ונשען על הבחנה בסיסית בין ה-I או האני הגדול, שאפשר לכנות גם “אגו”, לבין ה-i הקטן, שהוא האני התפקודי של חיי היום-יום. דרך האני התפקודי, שהוא בלתי-נמנע למי שיש לה גוף בחיים האלה, אנחנו יכולות וצריכות לתעל ולהעביר הלאה את הידע לתלמידים ולסביבה שלנו.
כאשר ה-I הגדול “מפריע” ועולים בנו ספק או פחד או תשוקה, האימון יעזור לנו לזהות זאת ולסגת חזרה אל ה-i הקטן ואל המשימה שלנו. במילותיה שלה: “The me in me, watching me”. האני הפנימי כל הזמן מתבלבל ומוסח, אבל האימון מחזיר אותנו לחיק עלי הלוטוס.
המסר המשמעותי השני של מא גיאן סובירה קשור ל-איך, לאופן שבו כדאי לעשות זאת. במילותיה שלה הדרך ללמד היא: “A little tight, a little loose, with LOVE”. למשוך קצת, לשחרר קצת והכול מאהבה, עם מבט חומל ולב פתוח. כמה פשוט, ככה מדויק.
האחות ה(כמעט)אבודה - לחוש את עוצמת הסדהנה
המורה השלישית קשורה בעבותות למורה הראשונה, מאטה ג’י, שלמעשה שלחה אותנו אליה. כאשר ספרנו לה שבהמשך המסע שלנו נגיע לגנגוטרי, היא מיד סיפרה שאחותה נמצאת שם (לא אחות ביולוגית, אלא אחות לסדהנה, ליוגה) והציעה לנו לחפש אותה. אלא שיום ביקורנו בגנגוטרי היה עמוס בדברים אחרים וזכרון האחות היוגית מעט נשמט. נגה הייתה זאת שזיהתה יוגית לבושת כתום הולכת בהמון ליד המקדש המרכזי, קלילה כמו צל חולף. רוני מיד נזכרה ורצה אחריה, לברר האם היא אכן אותה אחות יוגית ששכחנו לחפש.
במסע כמו בחיים – המפגשים הכי מתוקים ומשמעותיים קורים לגמרי במקרה. מצאנו את עצמנו עומדות ועומדים במעגל סביבה וזכינו ב”דרשנה” ספונטנית באנרגיות גבוהות, כאילו “על הדרך”, אבל בעצם בכלל לא.
המסר העיקרי שאני קיבלתי מאותה יוגית, לליטה שמה, לא היה בדברים שהיא אמרה, אלא בעוצמה ובחיות המבט, בעיניים הנוצצות שלה, בעור החלק הבוהק, בצחוק המתפרץ ובנדיבות הטבעית והפשוטה שנבעה ממנה. כמו הגנגה – זרם ממנה משהו חי, סוחף. אנרגיה שאי אפשר להישאר אדישה אליה, גם אם משהו אובד בתרגום מאנגלית במבטא הודי כבד. אפשר היה לחוש בחיות שבאה מתרגול ארוך שנים, עמוק ואותנטי. נוכחות ממגנטת, שמשהו ממנה עדיין מהדהד בגוף גם אחרי ימים ושבועות.
התפקיד שלנו כאן ועכשיו
בכל אחת מהמורות המופלאות האלה זיהינו כולנו משהו מהאימון שלנו, משהו מהמסורת שאנחנו חלק ממנה דרך המורות שלנו והמורות שלהן דורות אחורה. הדגשים אולי שונים, הטכניקות אולי אחרות, היו בקבוצה שלנו שפחות התחברו לפוג’ות, לנוכחות המשמעותיות של אלוהויות בכל פינה בהודו, אבל משהו גם מאוד דומה. יכולנו לנהל שיחה מעמיקה ולהרגיש שאנחנו עומדות על אותה קרקע יציבה, שואבות השראה מאותם טקסטים ומתרגלות לפי אותם עקרונות.
ואולי זה המסר שלי במאמר הזה. יש לנו תפקיד בתור מורות ליוגה. להרחיב לבבות, להזרים פראנה, להרים אנרגיה. יש לנו יכולת בתור מורות ליוגה לעזור למי שסביבנו להתווסת, להיתמך, להתאזן. יש למסורת שלנו שורשים עמוקים בזמן, שמהם אפשר לשאוב ידע וחוכמה וחיות ותפקידנו להעביר את כל זה הלאה בנדיבות, בפשטות.
הלוואי שנמשיך לחוש בחיות המדבקת של המורות מההימאליה כאשר המציאות של החיים כאן תשטוף את שאריות האבק ההודי מהתיקים, מהבגדים וממזרון היוגה שלנו.
אום שנטי שנטי שנטי 🕉️
קרן רובין, נשואה ואימא ל-2 מתבגרים, גרה בכפר סבא. מורה בכירה לויג’ננה יוגה, יוגה תרפיסטית C-IAYT. מלמדת בעיקר מתמודדי סרטן בקליניקה הביתית ובמחלקה אונקולוגית ברמב”ם. חברת הוועד המנהל של ארגון מורי היוגה מיולי 2023.
