אל היוגה הגעתי בזמן לימודי בקונטיקט, ארה״ב, אי שם בתחילת שנות ה-2000. תרגלתי טיפין טיפין, לאורך שנים ולא באופן סדיר. התנסתי בשיטות שונות ובכל תקופה שתרגלתי בהתמדה נחשפתי להשפעות המיטיבות של היוגה על הגוף הפיזי כמו גם על הנפש. לא הגעתי מרקע של ריקוד או ספורט כלשהו והייתי לרוב התלמידה הנוקשה בכיתה. חייתי שנים על טייס גוף אוטומטי ותהיתי איך קרה שנתתי לעצמי להגיע למצב הזה.  היו תקופות שתרגלתי פחות ותקופות שיותר אבל לאורך השנים כאשר הפנמתי את האושר והעושר שהיוגה מעניקה הפכתי יותר ויותר מסורה לה. למדתי להתחבר אל ולהכיר את גופי באופן אינטימי, למדתי שהיוגה היא מאגר אינסופי של חכמה ושבכוחה לשנות את החיים לטובה ולהאיר את הדרך הנכונה עבורי.

את איל שפרוני הכרתי שחזרתי לארץ אחרי שנים בארה״ב וחיפשתי מקום לתרגל. לשמחתי הרבה שיטת איינגאר הייתה בדיוק מה שחיפשתי, העומק, הדיוק, חכמת הפרופס של ב.ק.ס. איינגאר שמתאימה את התרגול לתלמיד. כל חלקי הפאזל חברו יחדיו ומאז אני הולכת בדרך זו ומלאת תודה על שבאפשרותי להעביר את הידע הלאה.

ולסיום – אחד הרשמים שהכי זכורים לי מתחילת דרכי ביוגה היה תחושת התדהמה בשיעור שבו מרבית המתרגלים (שהיו אז בשנות החמישים והשישים לחייהם) היו יותר גמישים, חזקים וחיוניים מהצעירים שבקבוצה. אף פעם לא מאוחר מידי להתחיל.