מה אנחנו לובשות בתור מורות ליוגה ומה זה אומר עלינו?
כתבה: סנדרה פולק קנר
המראה החיצוני כמו כל העולם הנתפס בחושים משפיע בשני אופנים – מושך אותי או דוחה בעיני. לפיכך כשאני בוחרת מה ללבוש לעבודה ולא משנה מאיזה סוג היא אני שואפת שהתגובה תהיה חיובית, אבל עם השנים הבנתי שאני זקוקה לגבולות בכדי לבסס קשר מורה-תלמידים שעניינו התרגול בלבד. אני מניחה כל מורה ומורה (גבר) מתלבטים בסוגייה כשהם עומדים מול הארון לפני שיעור.
"יש לי גוף והוא ברשותי"
משפט שאני מצטטת מאז הילדות וברור שהוא נכון ואינני מערערת על הזכות שלי להתלבש איך שאני רוצה בכל גיל. השאלה שאני שואלת את עצמי כשאני מחליטה מה לשים היא – האם זה משרת את המטרה שלי? שהרי אין הזדמנות שניה לרושם ראשוני. כשעמדתי ללכת לראיון עבודה, בחרתי את בגדיי לא רק בכדי להחמיא למבנה הגוף ולהתאים למזג האוויר, אלא גם בהתאמה לתחום העיסוק של החברה אליה הגעתי להציע את השירותים שלי. עבור חלקינו מדובר בפעולה מתוכננת כמעט לא מודעת, ועבור אחרים זה אתגר להתאים את החולצה למכנסים ולבחור את האביזר שישלים את הלוק וישאיר רושם נכון.
את מי אני לובשת?
כשאני צועדת לי ברחוב או יושבת בבית קפה אני הכי אוהבת להתבונן באנשים שבאים והולכים ולנחש לפי מה שהם בחרו ללבוש מי הם ומה הם עושים בחיים. אני משוכנעת שאני לא היחידה שנהנית לתצפת ולהעניק ‘דרקונים’ למתלבש הכי טוב בקרן הרחוב אבל הסיבה שאני ועוד כמה כל כך אוהבים לדרג היא שהבגדים הם המעטפת החיצונית שמגלה בשבריר שניה מי אני או ליתר דיוק מי אני מציגה שאני.
בתחילת הדרך כמתרגלת בחרתי בטייצים הדוקים וגופיות, הרגשתי נוח לתרגל ולראות את הפיתולים ואת השרירים מתחת לבד הדק. מהמקום הזה כמתרגלת אני חושבת שאחזתי בפן הגס של היוגה, בגוף שלי ולא מעט באיך אחרים מתרשמים ממני.
אני זוכרת אירוע אחד במיוחד, שבסופו זרקתי את החולצה לפח בכדי שלא אתפתה ללבוש אותה אי פעם לאימון. אני זוכרת שבמקום לנשום ולתרגל ברכות לשמש, הייתי עסוקה בלהרים ולהסתיר ולארגן כי המחשוף היה פשוט סיוט, סבלתי ואני זוכרת את המבט של המורה שראה שאני נאבקת.
אז מה השתנה ב"לוק" הוראת היוגה שלי עם השנים?
- הבגד נועד להרגיש כמו ‘עור שני’, אני בוחרת בגדים שנוח לי לזוז בתוכם, להתכופף, להימתח, להרים ידיים ולא לחשוף בטן או שד. החלפתי עם השנים את הטייצים הצמודים במכנסיים רכים ומחמיאים כאלו שנוח לי לעבוד עם מהבוקר ועד הערב אם נדרש.
- כמורה לויני יוגה למדתי שאני לא מדגימה ובטח שלא מתרגלת בזמן שאני מלמדת, לכן אני מרשה לעצמי ללבוש גם ג’ינס סטרץ’ או חולצה מכופתרת, אם בא לי. זה מבדל אותי מהמתרגלים ובעיני זה נוח למתרגלים לזהות את המורה מכל מקום בחדר בזמן תרגול.
- מגדר התלמידים – אני משנה את הלבוש בין קבוצות של אוכלוסיה מעורבת לעומת קבוצות נשים בלבד. בעודי כותבת זאת עולה בי התנגדות, כי מדוע שמישהו מבחוץ יקבע לי את הלבוש? אבל זו בחירה שלי שגיבשתי עם הניסיון בהוראה, להיות המורה – המובילה של המפגש ולא אובייקט שעלול לעורר הערות ומחשבות שאינן קשורות לדרך. המרחב של היוגה נועד להיות מרחב של חופש, חופש להיות אני וחופש מהטרדות. כמורה אני מקפידה על שפה נקייה ואם עלו הערות סקסיסטיות אני מגיבה בנחרצות.
- מראה השכבות – כמי שמנחה את השיעור ולא מתרגלת אני עלולה לחוש יותר קרירות מהתלמידים, בפרט כשהשיעור מתקיים באויר הפתוח, אז ליתר ביטחון משלבת עליונית או חולצה רחבה מעל גופייה טובה (לא שקופה, כזו שנשארת בדיוק כפי שלבשתי אותה), הלבשה תחתונה אוספת, מכנסים גמישים ומעט רחבים, שיער אסוף לרוב כי זה נוח.
- הפנים על פני הגוף: ההנחייה שלי מתרכזת בפנים, בקול ובמילים בהנחיית הנשימה, בכניסה לאסאנה, שהייה ומעבר לאסאנה הבאה. הגישה הזו שומרת עליי בריאה בגוף, ומעניקה למתאמנים עצמאות, ריכוז והבנת הנשמע ביחס לגופם הפרטי ומיקומם ביחס לקרקע. כך שהם יוכלו לתרגל גם ללא המורה.
- תיעוד ללא מגבלות – עוד נקודה למחשבה על לבוש ויוגה. לכל אחד ואחת יש מכשיר שעומד לרשותם והם יכולים לצלם אותי כפי שאני אותם. כל עובר אורח בפארק יכול לשבות פריים ולצלם קליפ שמתעד את מה שאמרתי או הדגמתי. מסיבה זו בדיוק אני מקפידה יותר להיות מוגנת בבגדיי ולשרת את המתאמנים מבלי לחשוש ממה שיכול לעלות לרשתות.
הטבע של הטבע
הגוף מתבגר, העור, השרירים מתחתיו, המורה מושפע כמו כולם מהזקנה. כשאני מסתכלת לאחור על מלתחת העבודה שלי אני מגלה שהיא השתנתה עם השנים ונוצרה בה הפרדה ברורה בין ‘אני’ בתפקיד המורה ליוגה, ואני האחרת. ככל שאני מתלבשת על פי התובנות הללו יותר נוח לי להתמקד בעבודה. החיבור בין הנשימה לתנועה, פנימה והחוצה, מעלה מטה ולצדדים. מה שחשוב הוא למצוא את המרכז, ולהתייצב באמצע בתוך סופת השינויים שפועלת עלינו.