בלוג ארגון מורי היוגה

חברים יקרים שלום רב,

אני מתרגשת ושמחה על פתיחת בלוג חדש של ארגון מורי היוגה, שיוקדש לסיפורים קצרים, תובנות וטיפים של חברי קהילת מורי היוגה היקרים, שיש לי את הזכות הגדולה לתפעל אותו.

למה צריך בלוג?

החזון הוא לייצר מקום שבו נפגש באופן וירטואלי ללמידה והתפתחות הדדית משותפת.

מקום בו מורי היוגה יוכלו לחלוק מניסיונם ומחוכמתם הרבה, ללמד וגם ללמוד. לחלוק את התובנות שאספנו בדרך המיוחדת שלנו עם היוגה ובדרך זו להטמיע אותם בנו ובאחרים לנצח.

מקום בו נוכל לספר על הטיפים המיוחדים שלנו לידיעה עצמית, לידיעת האמת, למודעות ונוכחות ברגע ולסייע למורים אחרים ולתלמידים שלהם.

בכדי שנוכל לצמוח יחד, להכיר, להתחבר לקהילה מגובשת, לעשות טוב, לפרגן אחד לשני ולעזור זה לזה, לקדם את הטוב והאור ולתרום מהידע והניסיון שלנו לכלל החברה בישראל, למען קיום חברה סולידרית, מאושרת יותר, סבלנית יותר וסובלת פחות.

התובנות שיפורסמו כאן מיועדות לשימוש כולנו. נוכל להקריא אותן לתלמידים בשיעורי היוגה, לשלב אותן או לצטט מהן ובלבד שנדאג לתת קרדיט לכותב התובנה ולמקום הפרסום (בלוג אתר ארגון מורי היוגה בישראל).

נדאג כמובן לכבד זה את זה, את המרחב המיוחד ואת כותב התובנה.

בתחילה אני אעלה לכאן תובנות שלי ואני מזמינה אתכם, להגיב, לשתף וכמובן גם לשלוח לי למייל תובנות שלכם שניתן לעלות בבלוג  revbril@walla.co.il

 

באהבה רבה,

רויטל ברילנשטיין

חברת הועד המנהל של ארגון מורי היוגה בישראל, עו”ד מנהלת ארגון משפטי ומורה מוסמכת ליוגה למבוגרים ולילדים.    

 

 

זמן להאט

רצים רצים, כולנו רצים.

בדרכים, בכבישים. קצת לחוצים, קצת כועסים, צופרים ומצפצפים.

לאן ממהרים?

להספיק! יש סידורים. צריך לעמוד, לעקוף ולדחוף, בתורים ארוכים, צריך לקנות מלא דברים.

יש להספיק אינספור משימות בעבודה. אינספור מטלות בבית. לטפל בילדים, לכבס ולתלות, להכין ארוחות, לתכנן בילויים וחופשות. 

אין לנו זמן.

את החיים לשרוד חייבים!

אין זמן לדבר עם האח או עם חבר שמזמן לא בא לבקר.

אין זמן לפגוש אנשים, בייחוד אם הם בלתי צפויים,

אין זמן להקשיב לדיבורים ולסיפורים של הילדים.

אין זמן לעזור לאדם בעצבות או במצוקה.

אין זמן להשכין שלום. אין זמן לאהבה, חסד ונתינה. גם לא בתוך המשפחה.

אין זמן גם סתם להשתטות. אין זמן לצחוק, ללטף, להריח, לטעום, לחוות.

החיים חייבים להיות מתוכננים. מאוד רציניים. אם זה לא בלו”ז, אין זמן למשחקים.

כולנו רצים, רצים, רצים, עד אשר משבר מגיע לבקר.

עד אשר את הגוף פוקדת מחלה, את אשר מופיעה הקורונה, עד אשר ברחובות יש מלחמה, עד שמישהו נפטר, עד שיש שבר גדול בין בני זוג, או ריב עצום במשפחה.

עד אשר החיים מחייבים אותנו להאט, לעצור, להתעורר, לקחת פסק זמן תחילה.

ואז לפתע מבינים, שאת המהות אנחנו לגמרי מפספסים.

את הרגע הזה, את כוחה של נתינה ואהבת חינם, אהבה שבדבר לא תלויה, את החיבור בינינו, את השמחה שבלב,

את החיים הנפלאים, הקסומים, המופלאים,

החיים שעכשיו קורים  – בזמן שאנחנו כל כך עסוקים.

הירשמו לניוזלטר שלנו

2 תגובות

  1. באותו ההקשר- רוצה להוסיף כאן שיר מתוך ספרו הנפלא של סטיבן פולדר- ערות בחיי היום יום:
    “השכחת
    איך לא לעשות דבר?
    לצפות בטבע שאינו עושה,
    בשוליהם של עלים, בפרוות החתולים,
    בצורות העננים, בדממת הלבנה?
    השכחת כיצד להאזין למוסיקה של הרוח
    ולנשימתך הרכה,
    הממוססת את המפריד בין פנים לחוץ?
    השכחת
    שנפשך הטרודה עודה מאוהבת בכוכבים
    ומבחינה בכאב מאחורי הזולת?
    התוכל למחול ולאהוב את עצמך
    שהרי אינך אלא מי שאתה
    כמו כל זר שתפגוש בדרכך?
    בוא, התקרב, חוש בנוח,
    תן לי להזכיר לך…………”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן