תובנה על סוטרה 1.17 “כאשר ההיגיון נכנע – האינטליגנציה (ההדרכה) הפנימית משתקפת בדמותנו, פועלת דרכנו”
לפי סוטרה 1.17: “היווכחות בהוויה הלא – מותנית קשורה לעיתים בהסקה הגיונית או בבחינה , חקירה עמוקה א-רציונלית, חוויה של אושר או של תחושת – אני טהורה, אך אפילו אז קיימות תודעה של יחסי נושא – מושא (סובייקט – אובייקט ) וידיעה של מצבים גופניים ונפשיים, ניסיונות ומעשים.
מהפרשנות לסוטרה: “אנו חייבים להיות מסוגלים לחתוך ללא רחמים את המחשבות במחשבות נגדיות. (איננו מבחינים בין מחשבות חיוביות לשליליות.)…התהליך מתרחש זמן מה עד שההכרה מגיעה למחסום של עצמה, שהוא מחסום ההיגיון. האינטלקט אינו פועל מעבר להיסק, מעבר למחסום ההיגיון, וההיגיון מגיע כך לקיצו. עכשיו אין לנו, לא הגיון ולא אינטלקט שכלתני, כך שאנו מתחילים להתבונן ולהסתכל… איננו רואים שום סיבה בעד או נגד קיומה של האינטליגנציה הפנימית. איננו רואים שום סיבה בעד או נגד האמת או המרמה של האגו. האינטלקט הוא חסר ישע ולכן הוא מפסיק לפעול שם. כשזה קורה האינטליגנציה המשתקפת בנו מתחילה לפעול. אי אפשר לגלות את האינטליגנציה הזו באמצעות ההיגיון. עכשיו אנחנו רק יכולים להתבונן”. (עמ’57 ואילך ב”סוטרות היוגה של פטנג׳לי”, סוואמי ונקטסאננדה, הוצאת מודן).
כאשר ההיגיון נכנע –האינטליגנציה (ההדרכה) הפנימית משתקפת בדמותנו, פועלת דרכנו
כאשר המחשבה מאבדת מכוחה, כל מחשבה מסתיימת בסימן שאלה.
כאשר נכחדת האמונה במחשבה, התודעה תורגלה לאמץ גם חשיבה הפוכה.
שחרור עצמי מאמונה אוטומטית במחשבה – יביא לקץ הסבל, הבורות והאשליה.
התודעה נחה. מצאה בית קבוע ויציב, בספק של המחשבה. בהתבוננות עליה, על הרגש, על הפעולה, ללא היאחזות בפרשנות המנטלית שבצידה.
כאשר ההיגיון מגיע לקיצו – אחדות היא התוצאה.
הנכון והלא נכון מתאחדים,
הטוב והרע כבר אינם ידועים,
ההתחלה והסוף נעשים כה זהים,
הידיעה מתאחדת עם אי הידיעה,
אין ויש אמת, אין ויש לא אמת,
אין ויש נפרד, אין ויש לא נפרד,
אין ויש עצמי, אין ויש אחר,
אין ויש עולם חיצוני, אין ויש עולם פנימי,
אין ויש עבר, אין ויש עתיד,
אין ויש חיים, אין ויש מוות,
אין ויש הכל, אין ויש לא כלום,
אין ויש הארה, אין ויש מה ללמוד וללמד,
אין ויש בחוץ, אין ויש בפנים.
אין ויש הגיון, אין ויש נכון, אין ויש גם לא נכון, אין ויש אמת ואין ויש שקר,
הקרקע היציבה היחידה שנותרה היא במודעות. בצפייה. בהתבוננות. התודעה המודעת לעצמה, המודעות הטהורה, היא הקביעות היחידה.
ההגשמה במציאות הפיזית – היא מראה.
כל הבא והולך הוא טבעי ושלם, כל עוד ההיאחזות לתפיסה לא תחדור.
כאשר ההיגיון נכנע – טבעה האוהב והנצחי של התודעה, מתגלה אז במלוא הדרה.
אז ניתן לאמץ באופן מודע חשיבה חיובית מטיבה התואמת את טבעה של התודעה. חשיבה לפיה הטבע של כל הדברים הוא טוב וטוב הם כל הדברים.
כאשר ההיגיון נכנע – האינטליגנציה הפנימית, ההדרכה הפנימית, משתקפת בדמותנו, פועלת דרכנו.
כתבה: רויטל ברילנשטיין