מאת:
ליה פינדר
בפילוסופייה של היוגה מתוארות שלוש הגונות (אייכויות): ראג'ס, תאמאס וסטווה.
ראג'ס היא איכות של תנועה, פעילות ועשייה. תאמאס היא איכות של כבדות, האטה ואינרציה. סטווה היא איכות של בהירות, איזון והרמוניה.
הגונות אינן טיפוסי אישיות קבועים, אלא איכויות דינמיות המתקיימות בכולנו במינונים משתנים. אפשר לזהות אותן בתוכנו, בתרגול שלנו, וגם במפגש עם אחרים.
כמורה ליוגה בתחילת דרכי, יכולתי לזהות היטב את האיכויות השונות שהמתרגלים הביאו איתם אל הסטודיו.
היו מי שהגיעו עם איכות ראג'סית בולטת. רצו לנוע, להתאמץ, להזיע. והיו מי שהגיעו עם איכות תמאסית יותר, אולי עייפים או כבדים, וכבר מתחילת השיעור חיכו לשוואסנה.
מצאתי את עצמי תוהה איך נכון לנהל מרחב שבו נפגשים צרכים שונים כל כך.
בתחילת הדרך רציתי מאוד למצוא חן. רציתי שכל מתרגל ירגיש שקיבל את מה שהיה זקוק לו.
ניסיתי להיות קשובה לכולם, אבל גיליתי שככל שהקשב שלי הופנה החוצה, אל הרצונות והציפיות של המתרגלים, כך גבר הבלבול בתוכי.
להגביר את הקצב עבור מי שרוצה יותר תנועה? להאט עבור מי שזקוק למנוחה? ואיך אפשר בכלל להיענות לכל הצרכים האלה באותו שיעור?
עם הזמן הבנתי שמה שעוזר לי להחזיק את המרחב הקבוצתי הוא דווקא להחזיר את תשומת הלב אל עצמי.
אל הכוונה שלי כמורה. אל מה שבאתי להציע היום.
לרוב, אני מבקשת להביא למרחב איכות סטווית. תרגול שמזמין בהירות, איזון וקשב. כזה שעשוי לאפשר למי שמגיע עם עודף ראג'ס להאט מעט, ולמי שמגיע עם איכות תמאסית בולטת למצוא תנועה והתעוררות.
לא כדי להביא את כולם לאותו מצב, אלא כדי להציע כיוון של איזון, שכל אחד יכול לפגוש מהמקום שבו הוא נמצא.
האיכות הסטווית אינה תלויה בהכרח בקצב התרגול. לעיתים דווקא תרגול דינמי יאפשר בהירות ואיזון, ולעיתים יהיו אלה השהייה והמנוחה.
הבנתי גם שכאשר אני בוחרת להביא את עצמי ואת מה שאני מאמינה בו, ייתכן שזה לא יתאים לכל אחד.
אבל זו תהיה הוראה שנאמנה לי.
באופן מעניין, דווקא כשהפסקתי לנסות לתת לכל אחד בדיוק את מה שהוא מבקש, התאפשר לי להיות נוכחת וקשובה יותר.
במפגש פרטי האתגר שונה.
כאן יש אפשרות להקשיב באופן אישי לצרכים, לרצונות ולמגבלות של המתרגל, ולהתאים את התרגול בהתאם.
גם במרחב הזה אני מביאה את עצמי, את הניסיון שלי ואת האיכויות שלי. אבל הקשב מופנה אל האדם שמולי, ואל מה שנוצר במפגש בינינו.
ומה קורה כשמגיעים שני מתרגלים יחד?
זהו מרחב אינטימי, אבל כבר לא מפגש של שני אנשים בלבד. לכל אחד מהמתרגלים יש צרכים משלו, ולעיתים גם מערכת יחסים שנוכחת בחדר ומשפיעה על המפגש.
לאחרונה הגיעו אליי לשיעור יוגה פרטי אב ובתו.
הוא מתרגל יוגה ותיק. היא צעירה בשנות העשרים המוקדמות, אינה פעילה גופנית ומתמודדת עם כאבים במפרקים שונים.
התיישבנו על המזרנים, ושאלתי מה הביא אותם לתרגול.
היא הגיעה בגללו. וגם כי "צריך לזוז".
הוא הגיע בשבילה. הוא חושב שזה יעשה לה טוב.
כבר בתחילת המפגש הרגשתי שהרצון שלו נוכח מאוד. הרצון שלה קצת פחות ברור. אולי גם לה עצמה.
התחלנו להתבונן בגוף ובתנועה. הוא סיפר על כאבים בכמה מקומות בגוף, אבל מצליח להתעלם מהם ולתרגל כרגיל. היא תיארה כאבים שמגיעים בגלים, שלא תמיד ברור מה מיטיב איתם ומה מחמיר אותם, ושמגבילים אותה בתרגול.
בשלב מסוים הכאב שלה התגבר והתחיל להקרין.
רציתי לעצור. להתעכב על התחושות, לעקוב אחר מסלול הכאב ולחפש יחד קשרים אפשריים לתנועות שעשינו.
והוא עמד שם, מתבונן בנו.
שאלתי אותו אם זה בסדר שנקדיש רגע להתבוננות בכאב שלה.
"אני פה בשבילה", הוא ענה.
ובכל זאת, הייתה לי תחושה שאולי בתוכו יש צורך לנוע. לזוז. לעשות.
זיהיתי בו באותו רגע איכות ראג'סית, ותהיתי אם ההאטה שההתבוננות מזמינה אינה מתאימה לו כרגע.
הצעתי לו לעשות כמה ברכות לשמש בזמן שאנחנו ממשיכות לברר את הכאב.
הוא נראה לרגע מבולבל.
"אבל אני פה בשבילה", אמר.
הצעתי שהוא יכול להיות כאן בשבילה, ובאותו הזמן גם להיות קשוב לעצמו. הוא לא צריך לוותר על התנועה שלו כדי להיות נוכח עבורה.
הוא קיבל את ההצעה והתחיל לנוע.
ואנחנו המשכנו לחקור את הכאב.
ואז קרה משהו מעניין.
כשהאב היה עסוק בתנועה שלו, נדמה היה שלבת התפנה מרחב. היא הייתה פנויה יותר להתבונן בתחושות, לשאול שאלות ולהגיע לתובנות משלה.
הוא עדיין היה שם. באותו חדר. בשבילה. אבל כבר לא עמד והתבונן בה.
אני לא יודעת איך היא חוותה את המבט שלו. ייתכן שלא הרגישה כלל את האיכות הראג'סית שאני הרגשתי. אבל שמתי לב שמשהו השתנה במפגש בינינו.
המפגש הזה הזמין אותי להתבונן בגונות לא רק כאיכויות שמתקיימות בתוכנו, אלא גם כאיכויות שנפגשות ומשפיעות זו על זו.
מה קורה כשאדם אחד מביא איתו צורך בתנועה ובעשייה, והאחר זקוק להאטה ולהתבוננות? האם כדי להיות יחד הם צריכים להתאים את עצמם לאותו הקצב?
אולי סטווה, אותה איכות של בהירות והרמוניה, אינה מחייבת אותנו לעשות את אותו הדבר. אולי היא מתאפשרת דווקא כשיש מקום לשונות.
חשבתי גם על המשפט של האב: "אני פה בשבילה".
כמה אהבה, מסירות ואכפתיות יש במשפט הזה. אבל האם כדי להיות בשביל אדם אחר אנחנו צריכים להניח בצד את הצרכים שלנו?
ההזמנה לאב לנוע לא הייתה בקשה להתרחק מבתו. היא אפשרה לו להישאר נוכח עבורה, בלי לוותר על הקשב לעצמו.
ובאותו זמן, דווקא כשהוא פנה אל התרגול שלו, התאפשר מפגש ישיר יותר ביני לבינה.
הנפרדות לא חייבה מרחק פיזי. היא התאפשרה בתוך הקרבה.
כשאני חושבת על שני המרחבים, הקבוצתי והפרטי, אני מוצאת ביניהם חוט מקשר.
בתחילת דרכי כמורה, ניסיתי להיענות לכל הצרכים שהרגשתי בחדר. עם הזמן למדתי שכדי להחזיק מרחב מיטיב, אני צריכה להיות קשובה גם לעצמי ולכוונה שלי.
במפגש עם האב ובתו, הזמנתי אותו לעשות דבר דומה: להיות נוכח עבור בתו, בלי לוותר על הקשב לעצמו.
בשני המקרים, דווקא האפשרות לנפרדות פתחה מרחב למפגש.
אולי זו אחת האפשרויות היפות שתרגול היוגה מציע לנו: ללמוד להיות בקשר, להיות קשובים לאחר, מבלי לאבד את הקשב לעצמנו.
להיות יחד. ולהיות גם נפרדים.
ליה פינדר היא מורה ליוגה ויוגה תרפיסטית, בעלת תואר שני בבריאות הציבור מאוניברסיטת תל אביב. מתרגלת יוגה משנת 2004 ומשלבת בעבודתה הוראת יוגה, יוגה תרפיה וגישות גוף־נפש. עובדת עם יחידים וקבוצות, בין היתר בתחום בריאות הנפש ועם מתמודדים עם פוסט־טראומה. בעבודתה היא שמה דגש על קשב גופני, ויסות עצמי, טיפוח תחושת מסוגלות והרחבת חופש הבחירה.
אחד העקרונות הבסיסיים ביוגה הוא היכולת לבחור לאן להפנות את תשומת הלב. אחד האימונים המתקדמים יותר הוא לטפח את היכולת
שילוב יוגה תרפיה בבית חולים אינו מסתכם בהעברת תרגול יוגה בתוך מסגרת רפואית. הוא מחייב היכרות עם צרכי המטופלים, התאמה
בכל שיעור יוגה מונחים על המזרן גם ההכשרה של המורה, הניסיון שצברה, האחריות שהיא לוקחת על המרחב, היכולת להתאים הנחיות,
