מאת:
ד״ר זהר פישמן שוורץ
אחד העקרונות הבסיסיים ביוגה הוא היכולת לבחור לאן להפנות את תשומת הלב. אחד האימונים המתקדמים יותר הוא לטפח את היכולת להישאר שם. מחקר ישראלי חדש, שפורסם בשבוע שעבר בכתב העת Nature Human Behaviour, מציע שליכולת התודעתית הזאת עשויה להיות גם משמעות גופנית: המקום שאליו אנחנו מפנים את תשומת הלב יכול להשפיע על תהליכים ביולוגיים בגוף.
במחקר, שהובילה ד"ר נופר מזרחי במעבדתה של ד"ר לירון רוזנקרנץ מהפקולטה לרפואה בגליל של אוניברסיטת בר־אילן, בשיתוף פרופ' מנחם רותם מהמרכז הרפואי העמק והטכניון, ביקשו לבדוק האם הפניית תשומת לב רצונית אל תחושה גופנית יכולה לשנות תגובה דלקתית חריפה.
במחקר השתתפו 57 מתנדבים בריאים, בשתי קבוצות עצמאיות. בניסוי נוסף חזרו 17 מהם למעבדה כדי לנסות להבין טוב יותר את המנגנון. החוקרים יצרו תגובה דלקתית קטנה בעור באמצעות היסטמין, חומר הגורם בין היתר לגרד, אודם ונפיחות. פעם אחת המשתתפים התבקשו להישאר מרוכזים בתחושות באזור, ובפעם אחרת להפנות את תשומת הלב החוצה ולהסיח את דעתם.
אותו אדם.
אותו היסטמין.
אותה מערכת חיסון.
מה שהשתנה היה המקום שאליו הופנתה תשומת הלב.
אנחנו יודעים אינטואיטיבית שהסחת דעת יכולה להקל על החוויה של כאב או אי־נוחות.
בצורה מפתיעה, כאן דווקא כשהמשתתפים נשארו מרוכזים בתחושה, התגובה הדלקתית היתה קטנה ומווסתת יותר. בכ־90% מהמשתתפים נראתה תגובה גדולה יותר בזמן הסחת הדעת, והאפקט חזר גם בקבוצה עצמאית נוספת, בניסוי שבו החוקרים השוו בין התנאים גם את הגירוי החזותי ואת מבנה המשימה.
מכאן עולה כמובן השאלה:
החוקרים חיפשו את המנגנון.
בניסוי השלישי החלישו החוקרים את התחושה שמגיעה מן העור באמצעות מאלחש מקומי בשם לידוקאין. גם תחת אלחוש מקומי בשלב שתשומת הלב הופנתה לתחושות היתה תגובה מווסתת יותר מאשר בזמן הסחת דעת. אבל משהו השתנה בשלב המאוחר: דינמיקת החלמה איטית יותר. הממצא הזה מציע שהמידע התחושתי שמגיע מן הרקמה עשוי להיות חשוב להחלמה מהירה יותר של התגובה הדלקתית.
במקביל נמצא רמז למסלול נוסף. בזמן שתשומת הלב הופנתה פנימה ה־HRV היה גבוה יותר, ממצא שמתאים למעורבות פאראסימפתטית־וגאלית גדולה יותר. מעניין שהשינוי הזה נשמר גם כאשר התחושה מן העור הוחלשה. לכן החוקרים מעלים אפשרות שעצם הפניית תשומת הלב פנימה מפעילה גם מנגנוני ויסות שמגיעים מן המוח בחזרה אל הגוף.
אפשר לחשוב על זה בפשטות כך: מסלול אחד תלוי במידה מסוימת במה שהמוח שומע מן הגוף; המסלול השני ככל הנראה קשור למסר שהמוח שולח בחזרה אל הגוף.
עדיין לא יודעים אילו מסלולים עצביים וחיסוניים בדיוק אחראים לכך. גם HRV הוא מדד עקיף לפעילות וגאלית, ולכן מוקדם לומר שהוואגוס הוא שיצר את השינוי בדלקת.
בעיניי מעניין במיוחד לקרוא לאור זאת שוב את פטנג'לי. דהארנה מוגדרת בסוטרה III.1 כקיבוע התודעה במקום מסוים. יש כאן אימון מוחי ברור: לבחור היכן התודעה מונחת ולפתח את היכולת להחזיק אותה שם.
גם פראנימה, התחום האהוב עלי במיוחד, מקבלת דרך המחקר הזה עוד שכבה. אנחנו מכירים היום מנגנונים רבים שדרכם שינוי הנשימה משפיע על הגוף: מערכת העצבים האוטונומית, פעילות וגאלית, רמות הגזים בדם, והמכניקה של הסרעפת ובית החזה.
אבל בזמן פראנימה מתקדמת אנחנו עושים עוד דבר: בוחרים מקום לתשומת הלב ונשארים איתו.
סוואמי האריהראננדה ארניה כותב שעצירת הנשימה כשלעצמה עדיין אינה פראנימה יוגית. בהסברו לסוטרה על פרנאימה II.50 הוא מדגיש שבזמן פראנימה התודעה צריכה להישאר מקובעת באזור פנימי. הוא אפילו כותב שפרנאימה בתודעה מפוזרת היא לא יוגה, היא "הישג גופני" בלבד.
ההשפעה של תשומת הלב יכולה לתת עומק נוסף לשינויים הפיזיולוגיים שאנחנו יוצרים דרך הנשימה עצמה.
האפשרות הזאת מעניינת במיוחד גם ביוגה תרפיה. אם אנחנו לא רק משנים את הנשימה, את התנוחה או את התנועה, אלא באותו זמן נשארים מרוכזים באזור או בתחושה שנבחרו מראש, אולי מצטרפים לתהליך מנגנוני ויסות שהמדע רק מתחיל להבין.
חשוב כמובן לשמור על גבולות הממצא: המחקר בדק תגובה מקומית וקצרת טווח להיסטמין באנשים בריאים. עדיין אי אפשר להסיק ממנו שתשומת לב מפחיתה דלקת כרונית או מטפלת במחלה.
בזמן מאמץ פיזי וגם קוגניטיבי אנחנו משתמשים לא מעט בהסחת דעת. בחדרי כושר אנשים רצים מול מסכים, עם מוזיקה או פודקאסט באוזניים. לפעמים זה עוזר להתמיד, ולפעמים זו אפילו הדרך היחידה שמאפשרת לנו להשלים את האימון.
גם ביוגה שווה לבדוק את עצמנו מדי פעם. כשאני מוסיפה מוזיקה, האם היא עוזרת לי להתכנס או מרחיקה אותי מתחושות הגוף? כשאני מחפשת עוד הסבר, עוד הנחיה או עוד גירוי, האם הוא תומך בתרגול או עוזר לי לא לפגוש תחושה מסוימת?
לפעמים הסחת דעת מועילה.
לפעמים היא הרגל.
ולפעמים אנחנו בכלל לא שמים לב שהיא שם.
אולי הפחתה הדרגתית של הסחות דעת ראויה להיות חלק מן האימון עצמו.
בעולם שמושך את תשומת הלב שלנו שוב ושוב החוצה, היוגה נותנת לנו הזדמנות לבחור "מקום", להישאר בו עוד קצת ולאמן מוח שמקשיב לגוף.
ואולי מוח שמקשיב טוב יותר לגוף מקבל גם מידע שיכול לעזור לו לווסת אותו.
תודה לד״ר לירון רוזנקרץ על ברכתה והערותיה למאמר.
המאמר המרכזי:
Mizrachi N, Rottem M, Rozenkrantz L. Voluntary attention regulates acute immune responses in humans. Nature Human Behaviour. 2026
מקור יוגי:
Swami Hariharananda Aranya. Yoga Philosophy of Patañjali: Containing His Yoga Aphorisms with Vyāsa’s Commentary in Sanskrit and a Translation with Annotations Including Many Suggestions for the Practice of Yoga. Translated by P. N. Mukerji. State University of New York Press, 1983
שילוב יוגה תרפיה בבית חולים אינו מסתכם בהעברת תרגול יוגה בתוך מסגרת רפואית. הוא מחייב היכרות עם צרכי המטופלים, התאמה
בכל שיעור יוגה מונחים על המזרן גם ההכשרה של המורה, הניסיון שצברה, האחריות שהיא לוקחת על המרחב, היכולת להתאים הנחיות,
"פוסט טראומה מייצרת נתקים. הגוף נחווה כחלקים לא מחוברים ובנוסף יש נתק בין הגוף לבין התודעה והרגש. בתוך העבודה שלנו,
