“חירות אינסופית, שוכנת לה בהכרה שאינה כלואה בתוך מסכה”: תובנה על סוטרה
סוטרה 1.35: “או, שימת לב עזה ועירנית לפעילויות המתעוררות באדם באמצעות חווית החושים יכולה אף היא לפעול ככוח קושר למניעת הפרעות בהכרה. אך למותר לומר שאין לשקוע בחוויות חושים כאלה. כזו היא שימת לב לנשימה או לתנועת החיים, או לצליל השקט של המנטרה המבוטא באופן מנטלי , לחיזיון העדין של נוכחות קדושה, או לחוויית ‘חלל התודעה’ בתוך הלב”. לפי הפרשנות לסוטרה : “היוגי אינו מדכא את רגשותיו, אין הוא מעמיד פנים כאילו הוא לא סובל מכאב גופני וכאילו הוא לא נהנה מהנאות, אבל הוא מודע להן… “כאשר הוא חווה הנאה כלשהי הוא לא הולך לאיבוד בה, הוא מודע לכל התהליך. אין פחד, אין תקווה, אין תשוקה ולכן אין אי שקט. מכל הנאה טבעית הוא נהנה עד הסוף. באופן דומה, כשמדובר בכאב אין אי-שקט בהכרה..”
“חירות אינסופית, שוכנת לה בהכרה שאינה כלואה בתוך מסכה” תובנה על סוטרה 1.35
מסכות מסכות אותי מכסות.
מסכות של מחשבות, תבניות.
מסכות של תפקידים, דימויים, הגדרות.
מסכות של תיוגים, פרשנויות.
אני לא המסכה, לא הרגש, לא הגוף, לא המחשבה, לא כל הידע שנאסף.
חירות אינסופית הנני, חירות השוכנת לה בהכרה שאינה כלואה בתוך מסכה.
מהי אותה מסכה?
מסכה היא אותה הגדרה שמסתירה ממני את מי שאני ברגע הזה.
לדוגמה אם אגדיר את עצמי כאדם שמח, כאשר עצב נוכח, אני עשויה להכחיש אותו כי הוא לא תואם את ההגדרה (המסכה) שלי בפני עצמי. או אם אחשוב את עצמי כאדם רגוע ושלו, אני עשויה להכחיש בפני עצמי מצבי עצבנות או כעס, כי זה לא תואם את מסכת השלווה.
ההכחשה תייצר התנגדות פנימית, שתתבטא גם בעולם החיצוני. לעומת זאת, שאני מורידה את כל המסכות ומקבלת את מי שאני כרגע – אני מגלה שאני לא זה ולא זה, או גם זה וגם זה.
אולי הצופה? העדה? ההתבוננות? הריקות? או זו שחווה גם שמחה וגם עצב? גם רוגע ושלווה וגם עצבנות וכעס?
במקום נטול המסכה, יש את החופש, האומץ והחירות האינסופית לראות את מה שקיים כעת בלי להגדיר, לשפוט, לתייג או להאשים את עצמי, את האחר או את המציאות.
במקום נטול המסכה יש את החירות לראות את כל המסכות שמכסות את “האני”, להרפות את ההזדהות עם “האני”, להתחבר לנשימה המודעת ולזרום באהבה ללא תנאי עם כל מה שקיים בתוכי ומחוצה לי.
כתבה: רויטל ברילנשטיין